טירת אנקרה — מבצר העומד עדות ל-26 מאות שנים, הממוקם על גבעה מעל אנקרה

כשעולים בסמטאות הצרות של העיר העתיקה אלטינדאג ופתאום מתנשאת מולכם טירת אנקרה, מתעוררת תחושה מוזרה: כאילו העיר שלמרגלותיכם היא תפאורה, והבירה האמיתית תמיד הייתה כאן, על פסגת הצוק. טירת אנקרה, או Ankara Kalesi, היא לא רק אתר היסטורי במרכז אנטוליה, אלא אבן רב-שכבתית שבה התגבשו הפריגים, הגאלטים, הרומאים, הביזנטים, הסלג'וקים והעות'מאנים. חומות פנימיות בגובה של עד 16 מטרים, 42 מבצרים מחומשים, המגדל המזרחי אקללה ובלוקי שיש עבים, המוטמעים ישירות בבנייה יחד עם עמודים רומיים, הופכים את המבצר לאחד האתרים הארכיאולוגיים המרשימים ביותר במדינה. מכאן, מגובה של 110 מטרים מעל המישור, נפרש הנוף הטוב ביותר של אנקרה, וזו הדרך הטובה ביותר להבין אותה.

ההיסטוריה והמקור של טירת אנקרה

נהוג למנות את ההיסטוריה של טירת אנקרה מהמאה השמינית לפנה"ס, כאשר הפריגים הקימו כאן את הביצור הראשון על פסגה סלעית מעל המישור. המקום נבחר באופן אידיאלי: הגבעה שולטת על העמק, המדרונות תלולים, המים קרובים, והנוף משתרע על עשרות קילומטרים לכל הכיוונים. בשנת 278 לפנה"ס, הגאלטים שהגיעו מאירופה — שבטים קלטיים שהתיישבו במרכז אנטוליה — שיקמו את המבצר והפכו אותו לנקודת תמיכה במולדתם החדשה. מהאנשים הללו קיבלה האזור את השם גלטיה, והמצודה עצמה הפכה לראשונה למבצר אבן של ממש.

מהמאה השנייה לפנה"ס העיר הפכה לחלק מהרפובליקה הרומית, צמחה במהירות וחצתה את חומות המבצר. בשנת 217 ציווה הקיסר קרקלה לשקם את החומות המוזנחות, אך כבר באמצע המאה השלישית, בתקופת הקיסר אלכסנדר סוורוס, נהרס המבצר חלקית על ידי הפרסים. שיקום בקנה מידה גדול באמת החל במחצית השנייה של המאה השביעית, כאשר אנקרה הרומית-ביזנטית התאוששה מהמכה הקשה של שנת 622 — כיבוש העיר והרס שלה על ידי הפרסים תחת שלטון הסאסאנים. לדעת ההיסטוריון קלייב פוס, החומות הפנימיות נבנו דווקא בתקופה זו: ככל הנראה, הן נבנו בתקופתו של הקיסר קונסטנס השני.

הביזנטים לא עצרו שם. הקיסר יוסטיניאנוס השני הקים את החומה החיצונית בשנת 668, לב השלישי שיפץ אותה בשנת 740 ובמקביל הגביה את הביצורים הפנימיים, וניקיפור הראשון בשנת 805 ובסיליוס הראשון בשנת 869 המשיכו בביצור. כל אחד משיפוצים אלה הוסיף חגורה חדשה של בנייה, תוספות לבנים חדשות וכיתובים חדשים, כך שהיום ארכיאולוגים קוראים את המבצר כחתך גיאולוגי: ככל שהשכבה גבוהה יותר — כך התאריך מאוחר יותר.

בשנת 1073 עברה המצודה לידי הסלג'וקים, בשנת 1101 כבשו אותה לזמן קצר הצלבנים במסע הצלב הראשון, ובשנת 1227 היא חזרה סופית לידי הסלג'וקים. הסולטאן אל-עדין קייקובאד הראשון ביצע שיפוץ נוסף, ובשנת 1249 הוסיף איז-אדין קייקאבוס השני תוספות חדשות, כולל מגדלים וקטעי חומת מגן. השיפוץ המשמעותי האחרון מתוארך לשנת 1832: בהוראת המושל המצרי איברהים-פשה קוואלאלי הורחבו הקירות החיצוניים, ובצורה זו נשמרה המצודה עד ימינו – עדה לשינוי של שש תרבויות על סלע אחד.

אדריכלות ומה לראות

הארכיטקטורה של Ankara Kalesi היא שיעור מאלף על האופן שבו תקופות שלמות מתערבבות זו בזו. המבצר מחולק לשני חלקים: מצודה פנימית בפסגה עצמה וטבעת חומות חיצונית, שבעבר הקיפה את העיר העתיקה. המצודה הפנימית היא מלבן קומפקטי בגודל של כ-350 על 180 מטר (על פי ויקיפדיה האנגלית — 350 על 150), בשטח של כ-43,000 מ"ר. הקו החיצוני מתפתל במורדות הנמוכים יותר ונשמר באופן חלקי, אך עדיין מראה עד כמה הייתה העיר מימי הביניים גדולה.

חומות, מגדלים ובסטיונים מחומשים

הדבר המרשים ביותר במבצר הוא הקצב של הבסטיונים שלו. לאורך החומות המזרחית, המערבית והדרומית מתנשא כל חמש עשרה עד עשרים מטרים בליטה מחומשת. בסך הכל יש ארבעים ושניים בסטיונים כאלה, והם אלה שקובעים את הצללית המוכרת מכל נקודת תצפית פנורמית באנקרה. גובה החומות נע בין 14 ל-16 מטרים, החלק התחתון בנוי משיש ובזלת, והחלק העליון מאבן מקומית מאנקרה ומלבנים. בטבעת החיצונית יש כ-20 מגדלים, המפוזרים במרווחים גדולים יותר — בערך כל 40 מטרים.

אקאלה, השערים והכתובות הסלג'וקיות

בפינה הדרומית-מזרחית של המבצר הפנימי ניצבת אקללה — "המבצר הלבן", הנקודה הגבוהה ביותר במתחם. ממרפסתה העליונה העיר נראית כמו דגם, וביום בהיר ניתן להבחין בפאתי צ'נקיה ובצלליות הגבעות הרחוקות. שני שערים מובילים אל המצודה: החיצוני והפנימי, המכונים "חיסר קאפסי". על לוח השער נשתמרה כתובת ערבית מהתקופה האיילחנית, ובחלק הצפון-מערבי נראית כתובת סלג'וקית, המתעדת במפורש את תרומת השושלת לבנייה מחדש. אבנים אלה ממש מדברות — רק צריך להתבונן בהן מקרוב.

ספוליות: חיים שניים של מונומנטים רומיים

הפרט המרגש ביותר בטירת אנקרה הוא הספוליה שלה. בתוך הלבנים משולבים שרידים של מבנים רומיים: כותרות של עמודים קורינתיים, חלקי סרקופגים, מרזבים משיש של אקוודוקטים עתיקים, שברי פסלים ומצבות. במאות השמינית והתשיעית, כאשר העיר סבלה מפשיטות חוזרות ונשנות, לבונים לא היה זמן להתעסק באסתטיקה — והם בנו במהירות את חומות המבצר ממה שנמצא בסביבה, מהריסות אנקרה הקיסרית. בזכות החיפזון השימושי הזה הפכה המצודה למוזיאון אבן מקרי של העת העתיקה, שבו התקופה הרומית ממש השתלבה בבנייה הביזנטית.

העיר הפנימית והנופים

בתוך חומות אנקרה קאלסי החיים לא פסקו מעולם. גם היום ניצבים כאן בתים ישנים מאנקרה עם מרפסות עץ, סמטאות צרות עם בתי תה, מסגדים קטנים ובתי מלאכה של צורפים. המצודה מזמן כבר הפסיקה להיות רק מוזיאון — זהו רובע מגורים עם נוף, אליו עולים התיירים דרך אותו חגורה כפולה של שערים, שדרכה עברו פעם חיל המצב הסלג'וקי. מדי שנה מתקיימים בשטח פסטיבלים עירוניים, קונצרטים וירידי מלאכה, מה ששומר על הנשמה החיה של המקום. בערבי הקיץ החומות מוארות בפנסים חמימים, ובחנויות המזכרות הקטנות ליד היסאר קאפסי ניתן למצוא מגשי נחושת, מוצרי פיליגרן ובגדי צמר סרוגים — מלאכות שאנקרה התפרסמה בהן עוד מימי ייצור צמר האנגורה המפורסם.

עובדות מעניינות ואגדות

• בחומות המבצר משולבים עמודי שיש, כותרות ואפילו קטעי סרקופגים — כל אלה הם "ספולי" מהריסות אנקרה הרומית, ששימשו כחומר בנייה רגיל במאות השמינית והתשיעית.
• המצודה החליפה ידיים פעמים רבות כל כך, עד שבבנייתה מתקיימות זו לצד זו התקופות הפריגית, הגלאטית, הרומית, הביזנטית, הסלג'וקית והעות'מאנית — תופעה נדירה אפילו באנטוליה על ההיסטוריה העשירה שלה.
• על פי האגדה, דווקא מכאן, מגובה המצודה, ראו מנהיגי הגאלטים לראשונה את העמק שייקרא גלטיה; מאוחר יותר טענו הביזנטים כי מאקאלה ניתן היה להבחין ביום בהיר בעשן של מדורות איתות רחוקות.
• עובי החומות והשימוש בבסטיונים מחומשים הפכו את המבצר לבלתי נגיש כמעט: במצור של 1101 הצליחו הצלבנים לכבוש אותו רק לזמן קצר, וכבר ב-1227 החזירו הסלג'וקים את המצודה לשליטתם.
• המשחזר הגדול האחרון של המבצר לא היה סולטאן ולא קיסר, אלא המושל המצרי איברהים-פשה קוואלאלי — בשנת 1832 הוא הרחיב את החומות החיצוניות במהלך שליטתו הקצרה באנטוליה.
• תושבי המקום מספרים כי כל תקופה הותירה על החומות את "חתימתה": הכתובת האיילחנית מעל שערי החיסאר והכתובות הסלג'וקיות בחלק הצפון-מערבי מתעדות באופן מפורש את תרומתן של השושלות לשיפוץ — מקרה נדיר שבו הבנאים עצמם חותמים על עבודתם.
• כיום מתקיימים במצודה מדי שנה פסטיבלים עירוניים וירידי מלאכה, כלומר היא ממשיכה למלא את תפקידה הקדום — לרכז סביבה את חיי העיר, רק שכעת לא מדובר בתפקיד הגנתי, אלא בתפקיד תרבותי.

איך להגיע

Ankara Kalesi ממוקמת ברובע אלטינדאג, בלב ההיסטורי של אנקרה, במרחק של רבע שעה הליכה בלבד מכיכר אולוס. הדרך הפשוטה ביותר היא לנסוע במטרו בקו Ankaray או M1 עד לתחנת Ulus, ומשם לעלות ברגל ברחוב Hisar Parkı: הדרך במעלה הגבעה תארך כעשרים דקות ותהפוך כשלעצמה לסיור בעיר העתיקה עם הבתים העות'מאניים והדוכנים של בעלי המלאכה. מי שלא אוהב עליות, יכול לקחת מונית ישירות לשער התחתון של המבצר — הנסיעה מהמרכז אינה יקרה ואורכת לא יותר מעשר דקות.

משדה התעופה אסנבוג הכי נוח להשתמש באוטובוס Havaş עד לכיכר קיזילאי, משם עשר דקות במונית או עשרים דקות במטרו עם החלפה. לתיירים שהגיעו ברכבת זה עוד יותר פשוט: מתחנת ה-YHT למרגלות הגבעה יש כקילומטר וחצי, אותם אפשר לעבור בקלות ברגל תוך חצי שעה. בדרך כדאי לקפוץ למוזיאון התרבויות האנטוליות — הוא ממוקם ממש בכניסה למבצר ומשתלב באופן הגיוני במסלול: קודם ההקשר, אחר כך האובייקט עצמו. למי שהגיע ברכב פרטי, עדיף להשאיר אותו בחניונים ליד אולוס או ליד המוזיאון — בתוך אלטינדאג הכבישים צרים כל כך, עד שעקיפת רכב שמגיע ממול הופכת למשימה של ממש.

עצות למטייל

הזמן הטוב ביותר לביקור הוא האביב (אפריל-מאי) והסתיו (ספטמבר-אוקטובר), כאשר באנקרה יבש, השמש נעימה והעמקים סביב העיר נצבעים בגוונים של ירוק או זהב. בקיץ הרמה מתחממת מאוד, ובחורף הבירה מפורסמת ברוחות ובשלג נדיר אך אמיתי — אך המצודה החורפית שוממת ופוטוגנית במיוחד. הגיעו לפחות שעה לפני השקיעה: ברגע זה החומות מתלהטות בגוון נחושת-ורוד, והפנורמה מאקאלה הופכת לגלויה.

הנעליים הן הדבר החשוב ביותר. האבנים הישנות והמדרגות האבן בתוך המבצר אינן ישרות וחלקלקות, במיוחד לאחר גשם, ולכן נעלי טיולים או נעלי ספורט עם סוליה טובה הן חובה. הכניסה לשטח היא חינם, והביקור עצמו נמשך בין שעה וחצי לשעתיים, אם לא ממהרים. תכננו ביקור משולב: תחילה מוזיאון התרבויות האנטוליות למרגלות הגבעה, לאחר מכן טיול במעלה היסארפארק עם כוס תה באחת מבתי התה המסורתיים, ורק אז — המצודה עצמה ואקאלה. לארוחת ערב, חזרו למאהמני – רובע משוחזר של בתים עות'מאניים, שבו מגישים קיופטות אנקריות ואת מרק הטרחנה-צ'ורבה המפורסם מבייפזאר.

עבור מטיילים דוברי רוסית, המצודה הופכת למעין מקבילה אנטולית לקרמלין של קולומנה או פסקוב — מקום שבו ההיסטוריה החומרית נכתבת באבן, ושבהעפלה אחת אפשר לעבור את הדרך מהמאה השמינית הפריגית ועד המאה התשע עשרה העות'מאנית. אל תשכחו מים, קרם הגנה בקיץ ומעיל חם בחורף: הרוח באקאלה חודרת. והכי חשוב — אל תמהרו לפסגה. טירת אנקרה מתגלה לאט: בספוליאות, בכתובות הסלג'וקיות, בנופים של העמק, ברעש העיר העתיקה מעבר לחומות — ודווקא אי-החיפזון הזה הופך את העלייה הקצרה על הגבעה לאחת החוויות העמוקות ביותר מאנקרה.