הרי אקדוגאן: עולם וולקני ומאה אגמים בגבול בין מושה לארזורום

הרי אקדוגאן (בטורקית: Akdoğan Dağları, לעתים Hamurpert Dağları, בכורדית: Çiyayên Xamirpêtê, בארמנית: חמור או חמורפרט) — אחד מאתרי הטבע הפחות מוכרים במזרח אנטוליה, ובו בזמן אחד המיוחדות שבהם. הרי הגעש הנמוכים אך הצפופים הללו ממוקמים בדיוק בנקודת האפס של הגבול בין מחוזות מוש וארזורום, ונמשכים ברצועה צרה באורך של 30 ק"מ בלבד ורוחב של 10 ק"מ. בקטע קטן זה של הרי אקדוגן מצאו מקום יותר ממאה אגמים קטנים, אגם הלוע אקדוגן-גולו, ביצות הציפורים החשובות ביותר באזור, חורשות אלון, כרי דשא של אדמונית טורקית ועדרי חוגלות — בקיצור, שמורת טבע אלפינית שלמה במיניאטורה, שטרם התגלתה על ידי תיירים.

ההיסטוריה והמקור של הרי אקדוגאן

בניגוד לערים עתיקות או למבצרים מימי הביניים, לרכס ההרים אין "תאריך הקמה" — יש רק היסטוריה גיאולוגית עמוקה, שבה הכרוניקות האנושיות תופסות בקושי את הפסקה האחרונה. הרי אקדוגאן שייכים לחגורה וולקנית צעירה במזרח אנטוליה, וכמעט כל תוואי השטח שלהם נוצר כתוצאה מהתפרצויות וולקניות: דווקא לאחר התפרצויות אלה התקררו הסלעים שנפלטו בתוך המכתשים, התמלאו בהדרגה במי גשם ובמי נמס והפכו לאותם אגמי מכתש, המהווים כיום את האטרקציה העיקרית של רכס ההרים.

מבחינה גיאומורפולוגית, הרי אקדוגן נראים כרכס הרים עצמאי, המוקף בין מישור חניס בדרום לנהר מוראט — היובל השמאלי הגדול ביותר של הפרת — בצפון. רוב המדרונות מורכבים מסלעים וולקניים, אך במקומות מסוימים מבצבצים שכבות גיר; תערובת זו היא שיוצרת את הייחוד ההידרולוגי – על אותה הר שוכנים זה לצד זה אגמי מכתש ממוצא וולקני וצלחות קארסט קטנות, המוזנות ממקורות תת-קרקעיים.

מבחינה מנהלית, הרכס שייך בו-זמנית לשתי מחוזות — מוש וארזורום — ולשלושה נפות, שגבולותיהן מצטלבים ממש בהרים: ורטו, בולאניק והיניס במערב, וקראצ'ובאן במזרח. הקצה המזרחי של הרכס מגיע עד מחוז קראצ'ובאן, והמערבי — עד לחופי אגם אקדוגאן-גול. הטבע הגבולי הזה מסביר בחלקו מדוע מעטים מחוץ לאזור מכירים את הרי אקדוגאן: אף אחת מהמחוזות לא רואה בהם את האטרקציה הטבעית העיקרית "שלה", והרכס נותר בצל של נמרוט, סופחאן או טנדורק המפורסמים יותר.

לא פחות מעניינת היא ההיסטוריה הלשונית של הרי אלה. בקרב האוכלוסייה המקומית יש להן שמות שונים: Akdoğan Dağları ("הרי הנץ הלבן") או Hamurpert Dağları בטורקית, Çiyayên Xamirpêtê בכורדית, חמור או חמורפרט בארמנית — ובכל שם נשמע השכבה של התרבות המתאימה, שחייתה במשך מאות שנים למרגלותיהן. מספר שמות לאותו אובייקט — תזכורת הטובה ביותר לכך עד כמה רב-שכבתית הייתה ונשארה ההיסטוריה של מזרח אנטוליה.

אדריכלות ומה לראות

הסיבה העיקרית שבגללה כדאי לנסוע להרי אקדוגאן — אינה פסגה מסוימת או מסלול מסוים, אלא הנוף עצמו: רכס הרים רחב באורך 30 קילומטרים ורוחב 10, שבו הנוף משתנה ממש כל מאה מטרים. דקה אחת — כרי דשא עם פרחי פרולה וחציי ארמורוס, עוד דקה — חורשות אלון כהות, עוד דקה — נפתח מראה כחולה של אגם מכתש, שעל גדותיו עומדים אנפות קפואות. זהו אחד האזורים הטבעיים השמורים ביותר במחוז מוש, ואחד המקומות העיקריים במזרח אנטוליה עבור מי שיודע לקרוא את הנוף.

אגמי מכתש ואזורי ביצות

פנינת הרכס — אקדוגאן-גול, אחד האגמים הגבוהים והמשומרים ביותר בטורקיה. מלבדו, יש ברכס יותר ממאה אגמים קטנים ורדודים; רובם מרוכזים סביב כפרי ח'ינה, מצפון לפסגה חסרת השם בגובה 2,879 מטר. מאגרים אלה מהווים את אחד מאזורי הביצות החשובים ביותר באזור עבור ציפורים נודדות וקיננות — עבור צפרים, העבודה כאן נמשכת ימים רבים ברציפות. אגמי המכתש של אקדוגאן נוצרו כתוצאה ישירה של התפרצויות וולקניות: הקערות שנותרו לאחר שהתקררה הלבה התמלאו במים ובמשך הזמן קיבלו צורה מעוגלת אופיינית. החלק הצפוני של הרכס ציורי במיוחד, שם פזורים עשרות אגמים קטנים בין הגבעות, ממש במרחק ראייה ישיר זה מזה — לא ריאלי לעבור את כל זה ברגל ביום אחד, עדיף לבחור אגם מרכזי ולעבוד סביבו בטיולים רדיאליים.

פסגות גוזטפה, ח'יזרבאבה והנוף לסופאן

הפסגות העיקריות של הרכס הן גוזטפה והיצירבאבה; הן נמנות עם הגבוהות ביותר במחוז מוש, ובמקביל משמשות כנקודות תצפית אידיאליות. בימים בהירים ניתן להבחין היטב בקונוס של סופאן — הר בגובה 4,000 מטר, הר הגעש השני בגובהו בטורקיה — הרחק בדרום-מזרח. פרדוקס: אפילו מהחלקים הנמוכים ביותר של האזור ניתן לראות את סופאן היטב, וכל רכס אקדוגן כאילו חי בנוכחותו המתמדת — כמו שרכס אוראל חי לנוכח הר נורודני הרחוק.

יערות, כרי דשא ושושנת טורקית

הצמחייה של הרי אקדוגן היא אנציקלופדיה קטנה בפני עצמה. זהו אחד האזורים הבודדים במחוז מוש עם יערות "מאורגנים" יחסית: חורשות אלון מתחלפות בקבוצות של Crataegus monogyna (עוזרר מצוי), Malus sylvestris (תפוח בר), Pyrus elaeagrifolia, Prunus mahaleb (אנטפקה), פטל בר, Aria edulis ו-Cotoneaster nummularius. בתחילת הקיץ פורחים באחו Eremurus spectabilis (ארמורוס), Paeonia turcica (אדמונית טורקית), Astragalus kurdicus, Gundelia, חמציץ, עולש, טימין ו-Eryngium billardieri. נושא מיוחד — שני מינים של פרולה, רעילה ולא רעילה, ופטריות Pleurotus eryngii var. ferulae, שצומחות על קני השורש שלה ממש בכל פינה בהרים. פטריית פרולה זו נחשבת לאחת הפטריות הטובות ביותר הגדלות בר באזור.

עולם החי: דובים, נמרים וסקווארים

רשימת בעלי החיים מרשימה לא פחות: על מדרונות הרי אקדוגן חיים דוב חום, זאב, שועל, חזיר בר, חוגלה, נמר, ברווז, צב, ג'רבואה של וויליאמס (Williams's jerboa), צב קספי ולטאה ירוקה אירופית. לצופים מנוסים בטבע, זו הזדמנות נדירה לראות ג'רבואה ולינקס אנטולי כמעט באותו מסלול; למטייל המזדמן — סיבה לנקוט זהירות מפני דובים, אשר לקראת אוגוסט יורדים אל חופי האגמים הלחים בחיפוש אחר פירות יער.

עובדות מעניינות ואגדות

• להרי אקדוגן יש ארבעה שמות: Akdoğan Dağları ("הרי הנץ הלבן") בטורקית, Hamurpert Dağları בטורקית, Çiyayên Xamirpêtê בכורדית ו-Хамур (Хамурперт) בארמנית. זהו מקרה נדיר שבו עמים שונים שימרו בטופונימיה את אותו האובייקט תחת שמות שונים לחלוטין, וכל אחד מהם חי בקרב האוכלוסייה המקומית עד היום.
• במרחב שאורכו 30 ק"מ ורוחבו 10 ק"מ בלבד, יש יותר ממאה אגמים קטנים ורדודים — צפיפות הדומה לזו של מישורי האגמים בפינלנד. רובם נוצרו כתוצאה מהתפרצויות וולקניות: מכתשים שנותרו לאחר שהתקררה הלבה התמלאו במי גשם ובמי נמס והפכו לאגמי מכתש, שהעיקרי שבהם נושא את שם הרכס עצמו — אקדוגאן-גול.
• על קני השורש של הפרוולה צומח כאן תת-זן מיוחד של פטריית השמפיניון — Pleurotus eryngii var. ferulae, הנמצא ממש בכל חלק של ההרים. במטבח העולמי פטרייה זו נחשבת למעדן משובח ומוערכת לא פחות מהפטריות הלבנות, אך במזרח אנטוליה עדיין קוטפים אותה לצריכה ביתית ולא לשוק.
• בין תושבי הרי אקדוגן יש חיה עם "שם משפחה" נדיר מאוד — ג'רבואה של וויליאמס (Williams's jerboa). תחום תפוצתה בטורקיה מוגבל ביותר, ומזרח אנטוליה היא אחד המקומות הבודדים שבהם לצופים יש סיכוי לפגוש אותה בטבע.
• אפילו מהעמק הנמוך ביותר של הרכס ניתן לראות את חרוט סופחאן הרחוק — הר הגעש השני בגובהו בטורקיה (כ-4058 מ'). תכונה אופטית זו הפכה אותו לנקודת ציון טבעית עבור מטיילים ורועים בכל הדורות — מהחתים ועד לנוודים המודרניים, בני שבט היורוק, המבלים כאן את חודשי הקיץ עם עדריהם.

איך להגיע

הרי אקדוגן שוכנים על קו התפר בין מחוזות מוש וארזורום, הרחק במזרח אנטוליה — זהו אחד המקומות המרוחקים ביותר מאיסטנבול בטורקיה. הדרך הנוחה ביותר היא לטוס לשדה התעופה של מוש (Muş, קוד MSR) או לארזורום (Erzurum, קוד ERZ); מאיסטנבול יוצאות טיסות פנים סדירות לשני היעדים, זמן הטיסה הוא כשעתיים. ממוש למרגלות הרכס הנסיעה אורכת כשעה וחצי עד שעתיים ברכב או במיניבוס דרך בולאניק והיניס; מארזורום המסלול מעט ארוך יותר ועובר דרך קראיאזי וקראצ'ובאן.

ללא רכב פרטי זה מסובך: התחבורה הציבורית מגיעה רק למרכזים האזוריים ורטו, בולאניק, היניס וקראצ'ובאן, ומשם לשבילים ולחופי אגם אקדוגאן-גולו – במונית או בטרמפ. רוב התיירים שוכרים רכב שטח בשדה התעופה: הכבישים באזור הם בעיקר דרכי עפר, ובגשם לא כל מכונית פרטית יכולה לנסוע עליהם. למקרה של ערפל או סערה פתאומית כדאי להצטייד במפה מנייר — הקליטה הסלולרית בהרים אינה יציבה.

עצות למטייל

הזמן הטוב ביותר לטיול הוא סוף האביב ותחילת הקיץ (סוף מאי – יוני), כאשר השלג נמס ברובו, אך הכרי דשא האלפיניים עדיין בפריחה מלאה: אדמונית טורקית, ארמורוס פורחים, ופרחי הפרולה מתנשאים. העונה המוצלחת השנייה היא ספטמבר והמחצית הראשונה של אוקטובר, כאשר חורשות האלונים נצבעות בצבע נחושת, והאוויר עדיין יבש ורגוע. בחורף האזור מכוסה בשלג עד מעל הראש, ולכן עדיף לא להגיע לכאן ללא הכנה; בקיץ, במיוחד ביולי ובאוגוסט, הימים חמים, אך הלילות בגובה כבר קרירים — יש צורך בבגדים חמים.

מה לקחת איתכם. נעלי טיולים נוחות — יש הרבה קטעים על אדמה וולקנית רופפת ועל גדות אגמים ביצתיות; דוחה חרקים וקרם הגנה; מלאי מים, כי באגמים הגבוהים המים נקיים, אך עדיף לא לשתות אותם ללא סינון; משקפת לצפייה בציפורים ובנוף המרהיב של סופחנה; עדשת טלה-פוטו, אם אתם מתעניינים בחיות בר. אוהל ושק שינה, אם אתם מתכננים לישון בשטח — באזור אין בקתות הרים רגילות, ורוב המטיילים מקימים מחנה ליד המים.

עם מה לשלב. השכנים הטבעיים של המסלול הם נמרוט-גול (אגם מכתש בקלדרה של הר הגעש נמרוט ליד טאטואן), רכס סופחנה, אגם ואן עם הכנסיות הארמניות ההיסטוריות על האיים, והעיר מוש עצמה עם המסגדים העתיקים והמבצר שלה. עבור צפרים ובוטנאים זו הזדמנות נדירה לראות את הטבע של מזרח אנטוליה במצבו המקורי, ללא תיירות המונית. הרי אקדוגאן — מקום לאלה שמחפשים שקט, שמיים צלולים ותחושה של "קצה העולם", שכבר אי אפשר למצוא בפינות המפורסמות יותר של טורקיה.